בחודש יוני 2008 החלטתי להעניק לעצמי מתנה: אתר אינטרנט משלי.

אני אוהב לכתוב, אף שתמיד הכתיבה היתה קשה לי. הרבה דיו בזבזתי במחיקות. שפע נייר קימטתי, קרעתי, והשלכתי לפח. ספקות הדירו את שנתי.  רשימות רבות קברתי במגירה ובמחשב. למרות כל אלה, אני אוהב את ייסורי הכתיבה.

ברומאן "מושך הריקשה", המחבר, הסופר הסיני לאו שה (Lao She), הסביר את שאיפת-חייו של גיבורו, בר-מזל, לרכוש לעצמו ריקשה כך: "עם ריקשה משלו, יפסיקו משכירי הריקשות לִרְדוֹת בו. וגם יבואו לקִצם הוויכוחים האינסופיים..." ואילו אני, עם אתר משלי, סוף-סוף אפסיק להיות תלוי במו"לים נצלנים ובעורכים גחמנים. נתקלתי גם בצדיקים, אך אלה היו ממש מתי מעט.

האתר יעסוק בנושאים שתמיד עניינו אותי ועסקתי בהם, ובמקום ראשון, הדפוקים, כל הדפוקים, בלי הבדל מין, צבע, לאום, דת, עדה. אני לא אוהב מושגים פטרנליסטים כמו חלשים או אנשי שוליים. רוויתי נחת כאשר עמיתה ב"הארץ" הקדימה את פני עם שובי מחופשה, כשאמרה, ספק באהדה, ספק בקנטור, "חסרת לכל החלכאים".

נושאים חברתיים וזכויות אדם, כאן ובכל מקום, ימשיכו להטריד אותי מתוך כוונה ברורה להטריד גם אתכם. אכתוב בנושאי מלחמה, כיבוש ושלום, סרבנים ופציפיזם, עצורים, מהגרי עבודה, פליטים, היסטוריה, תרבות, קולנוע. מעת לעת, האתר גם יארח בכּיף דברי טעם של אחרים.

גם כאן אשאף ליישם את הכלל שקבע העיתונאי הצרפתי אָלְבֵּר לוֹנְדְר (Albert Londres) שכתב, "המטרה של המקצוע שלנו היא לא להנעים, וגם לא להזיק, אלא להחדיר את העט לתוך הפצע. לפצע הזה נקרא לו בשמו הנכון, אדישות" ("סחר העבדים", "ארץ עצי הבֶּנֶה", 1929). "לא באדישות" היה גם שמו של המדור שלי בשבועון "זו הדרך".

את שם האתר בחרתי מתוך שלל קללות/ברכות בהן זוכיתי, כגון, קוסמופוליט, ניהיליסט, בוגד, גייס חמישי, דון קישוט, מיזנטרופּ, פראייר...

אני מצפה לביקורת שלכן/ם ולתגובותיכן/ם,

תודה ולהתראות באתר.

יוסף אלגזי,

בת-ים, יוני 2008